רשלנות רפואית בניתוחים - על מי נופלת האחריות?
נכתב בתאריך: 19/04/22
אחת לכמה ימים אנחנו שומעים על רשלנות רפואית בניתוח שנגמר ברע. עבורנו זה עוד מקרה מקומם, עבור המנותחים זה לעיתים רק תחילתו של מאבק
תביעות רשלנות רפואית בניתוחים מהוות למעלה מ-40% מן התביעות לרשלנות רפואית בישראל.
הכמות של תביעות רשלנות רפואית בניתוחים וחלקם היחסי נמצאים במגמת עליה בעשור האחרון, בעיקר בזכות פרסום חוק זכויות החולה והסדרה כחוק של האחריות החוקית של הצוות המטפל.
מי אחראי לרשלנות?
רובנו לא באמת מבינים מה קורה מתי במהלך הניתוחים, מה גם שרובם עדיין מתבצעים בהרדמה כללית או לפחות בסדציה (טשטוש). המגוון האדיר של טפסים עליהם יש לחתום לפני הניתוח, וכמות אדירה של בודקים ושואלים לפני ואחרי הניתוח, מקשה עוד יותר להבין "מי זה מי".
עם זאת, הצוות המטפל בניתוחים הוא קבוע כמעט לגמרי כמעט תמיד, ללא קשר לסוג הניתוח והיקפו:
המנתח האחראי- המנתח האחראי הוא הרופא הבכיר ביותר בצוות הכירורגי, ולכן הוא הנתבע במעל ל-90% מתביעות רשלנות רפואית בניתוחים (אם כי עורכי דין בתחום בדרך כלל מכניסים גם גורמים אחרים, כמו בית החולים והנהלת המחלקה, בכתב התביעה).
הוא האחראי לדון עם החולה, במידת האפשר, בנחיצות של הטיפול הניתוחים, אלטרנטיבות (ניתוחיות ולא ניתוחיות) לניתוח, סיבוכים אפשריים ומידת הסבירות שלהם, ועוד. בנוסף, הוא האחראי למהלך הניתוח ולביצוע הטכני. המנתח הראשי חייב להיות בעל תואר מומחה בתחומו.
מנתח נוסף- על פי חוק כל ניתוח חייב לכלול לפחות שני מנתחים. במקרים רבים המנתח (או המנתחים) הנוספים הינם מתמחים בשלבים שונים של הכשרתם, ולעיתים קרובות חלק ניכר מן העבודה נעשה על ידם (בהדרכת המנתח הראשי).
צוות הסיעוד- כולל אחות מתרחצת ("סטרילית") ואחות מסתובבת, וכן את האחיות במחלקה הכירורגית (אחראיות על טיפול טרום ופוסט ניתוחי). צוות הסיעוד אחראי במידה רבה להכנת הניתוח ושמירה על הטכניקה הסטרילית.
מרדים- תחום הרפואה הזה זכה ל"תת הערכה" בישראל, למרות שמקומות רבים בעולם (ביניהם ארה"ב, דרום מזרח אסיה, ארצות שונות באירופה, קנדה ועוד) זוהי אחת ההתמחויות הנחשקות ביותר. המרדים הוא האחראי הבלעדי לחייו של המנותח במהלך הניתוח, והוא היחיד שיחליט האם הניתוח המתוכנן אכן יתקיים או לא.
חשוב להבין שהכירורג עסוק כל-כולו בשטח המצומצם של שדה הניתוח, ולא מסוגל (וגם לא אמור...) "לשמור על המנותח בחיים", תוך ניתור רמת חומרי ההרדמה, לחצי הדם, הסימנים החיוניים השונים וכו'.
המרדים גם אחראי (יחד עם הכירורג הראשי) להציג את הסיכונים שבתהליך ההרדמה, לברר (במידה סבירה) מצבים שיכולים לסכן את המנותח בעקבות ההרדמה (יתר חום ממאיר, רגישות לחומרים שונים וכו'), ולהציג את האלטרנטיבות האפשרויות להרדמה (הרדמה כללית, ספינלית, אפידוראלית, מקומית...).
מתי נרשמת האחריות?
שתי העילות הנפוצות לתביעות רשלנות רפואית בניתוחים הן רשלנות אקטיבית וחוסר קבלת הסכמה מדעת. רשלנות אקטיבית היא הסוג ה"מועדף" על עורכי דין, שכן קל יותר להוכיח אותה: האם הרופא פעל שלא לפי הדרך המקובלת בספרות ובקליניקה באותה התקופה?
כאן מדובר בסופו של דבר בשאלה של ביסוס העובדות, ולאחר מכן ביסוס (באמצעות שתי חוות דעת מומחה לפחות...) את מה שנחשב באותה התקופה ל"מבחן הרופא הסביר".
הסוג השני, והנפוץ הרבה יותר כאשר מדברים על רשלנות רפואית בניתוחים, הוא חוסר קבלת הסכמה מדעת. חוק זכויות החולה קובע כי כל פרוצדורה חודרנית (ובעלת סיכונים) בגופו של החולה דורשת הסכמה מדעת שלו, ובמידה ואינו מסוגל לכך (דמנציה, מוגבלות חושית, חוסר הכרה...) הסכמה מדעת של האפוטרופוס החוקי שלו.
זוהי הסיבה שכולנו נדרשים לחתום על "טופס הסכמה מדעת" לפני פרוצדורות כאלה, אולם חשוב לזכור כי החתימה עצמה אין פירושה תמיד "הסכמה מדעת". כדי שאכן הסכמה תחשב למושכלת, עליה לכלול את המאפיינים הבאים (חסר של כל אחד מהם יכול להוות בסיס עליו יטענו עורכי דין לחסר הסכמה מדעת)
זמן- ההסבר ניתן בעוד מועד (במידת האפשר כמובן) כדי לאפשר למנותח לעשות חושבין, לקבל חוות דעת שנייה ולהגיע להחלטה מושכלת ומדודה. ככל שהניתוח אלקטיבי יותר (דוגמא: ניתוחים פלאסטיים, הסרת כיס מרה (שלא בזמן דלקת אקוטית), ניתוחים למחלות מעי דלקתיות וכו') הזמן הדרוש גדל.
תופעות לוואי שכיחות- לכל ניתוח יכולות להיות, לפחות באופן תיאורתי, מספר לא מוגבל של תופעות לוואי, ומובן כי המנתח לא יכול לפרט את כולן. עם זאת, תופעות הלוואי השכיחות, המוגדרות בדרך כלל כבעלות סבירות של יותר מעשירית האחוז, צריכות להיות מוסברות לחולה.
אופציות אלטרנטיביות- הרופאים בצוות הניתוחי חייבים לפרט את כל האלטרנטיבות הטיפוליות, כולל האופציה הטריוויאלית של המנעות מניתוח כלל, ולהסביר את הסיכונים והיתרונות של כל אחת מן האופציות הללו.